שושלת מדעית והכרה

סבי אילמנור מינדיארוב (1888–1974, אביה של אמי — אנפיסה גילמנורובה) היה בן דורן של תקופות קשות. הוא עבר את הדרך מן הסדר הישן של האימפריה הרוסית ועד סמרקנד הסובייטית, ושמר בתוכו את האמונה ואת אור הדעת.

הוא היה מפיץ השכלה אמיתי ואיש יוצר ובונה. לאורך שנות הדיכוי והמבחנים נשא עמו את היקר מכול — את אור הדעת (Ilm) ואת טוהר הנפש (Nur).

בשנות הדיכוי (שנת 1938) הביא עמו מכפר הולדתו אישקרובו שבבשקיריה אל אדמת סמרקנד לא טינה, כי אם יצירה ובנייה. הוא הביא עמו ידע ותרבות.

הוא היה גבה קומה ואיש משכיל מאוד, שלט בערבית על בוריה ופירש את הקוראן. הוא לימד קרוא וכתוב, היה מופסיר, שלט היטב בשפה הערבית ולימד לבטא נכונה את הטקסט הערבי. הוא העניק חום ופתח חלונות אל העולם לכל מי שביקש ללמוד.

הוא לא רק העניק ידע — הוא חישל את האופי והכין אותנו לפסגות גבוהות ולניצחונות גדולים.

את מה שהשגתי... אני חב תודה לדודי פאניס ולמלאך שלי, לאמי האהובה והיחידה במינה, אנפיסה... את כל שארית חיי, את ההמצאות וההישגים החדשים אני מקדיש לזכר יקיריי, שהיו מסורים לי בכל לבם ללא גבול…

אמי, גילמנורובה אנפיסה, נולדה בכפר אישקרובו (בשקיריה) למשפחה בשקירית ידועה ב-17.12.1933. היא סיימה 8 כיתות בבית הספר הבשקירי. אביה (סבי) נקרא אילמנור (גילימנור בבשקירית), ואמה — מבטוחה. סבי היה ממשפחת אישקרוב, וסבתי — ממשפחת סולטנוב.

מעט היסטוריה: מייסד הכפר אישקר היה אציל בשקירי, אישקר ארסלנוב. בנו של אישקר — קולמט אישקרין (בערך 1720-1800). ילדיו של קולמט — מוחמדרחים, מוחמדשריף, מוחמדסאדיק ואמיר. מינדיאר (1850-). ילדיו של מינדיאר — בני משפחת מינדיארוב: סאפואן, לוטפולה, שריפולה, חיירולה, מוחמדנור, גילימנור (אילמנור, סבי) …

הייתה גם משפחת סולטנוב המפורסמת, שבני העם כינו אותם לעתים קרובות „מושלים“ בשל כוחם העצום.

סבתי מבטוחה (שפירוש שמה „פתוחה“ — שם שהיה נפוץ בקרב הבשקירים במאות ה-18–19) הייתה בת למשפחה מפורסמת זו.

בשנת 1938 הוגלה סבי, מינדיארוב אילמנור, במסגרת הדיכוי מכפר הולדתו אישקרובו אל אדמות סמרקנד. אמי נשארה בכפר יחד עם אחיה. רק בשנת 1947, לאחר שסיימה 8 כיתות בבית הספר הבשקירי, הגיעה אמי עם אחיה הצעירים ליישוב „מיטן“ (מחוז סמרקנד) אל אביה, ושם סיימה את בית הספר התיכון האוזבקי.

כשביקרתי בכפר אישקרובו, אנשים בגיל מבוגר שראו את אמי עוד בשנים 1946–1947 סיפרו: „היא הייתה כה יפה ונבונה, שחיקינו את יופייה“.

נכדיי היקרים! אני רוצה שתכירו את תולדות משפחתנו הגדולה. שושלתנו מצד אמי (אנפיסה גילמנורובה) מתחילה בבשקיריה, בכפר היפה אישקרובו. האם ידעתם שהכפר הזה נקרא על שם אבינו הקדמון הישיר? שמו היה אישקר ארסלנוב. לפני יותר מ-250 שנה הוא היה קולונל בשקירי של ממש, מנהיג ושותף לדרכו של ימליאן פוגצ׳וב. הוא נלחם למען חירות עמו.

כשהמרד דעך, גילה אישקר תבונה: הוא בא מיוזמתו אל הגנרלים, הצליח להגן על משפחתו ושמר בידיו את האדמות הללו. בשנת 1795 היו בכפר כולו רק 10 בתים, ורק קרובי משפחתנו גרו בהם! השם „מינדיארוב“, שנושאת משפחת אמי, בא משמו של בנו של נכד־נכדו של הקולונל — מינדיאר. קו היוחסין שלנו איתן ועובר לאורך הדורות: מאישקר לקולמט, אחר כך לנכד־נכדו מינדיאר, ולבסוף — לבנו של מינדיאר, סבי גילימנור.

סבי גילמנור וסבתי מבטוחה (שמה מתורגם יפה כ„נפש פתוחה“) היו אנשים מופלאים. הם היו מפיצי השכלה — הביאו לאנשים ידיעת קרוא וכתוב, תרבות וטוב לב. בשנת 1938 הקשה החלו הרדיפות, וסבי נאלץ לעזוב את בשקיריה מולדתו אל סמרקנד הרחוקה. אבל העיקר: בלבו הביא אל האדמה החדשה לא רשע ולא טינה, אלא יצירה, אהבת עבודה וידע עצום.

סבתא-רבתא שלכם אנפיסה למדה באותו בית ספר בשקירי באישקרובו וסיימה אותו בשנת 1947. עד סוף 2025 גרה בכפר השכן גרמוצ׳י קליוץ׳ בת דודהּ — סבתא אילגיזה (1936–2025). זכרו את שורשיכם, התגאו באבותיכם והיו יוצרים ובונים כפי שהיו הם.

On the paternal side the family traces its descent to the noble Banu Hashim clan of the Quraysh tribe — to Hazrat Ali ibn Abi Talib himself, the fourth Rightly Guided Caliph and son-in-law of the Prophet Muhammad. In Central Asia the descendants of this branch are traditionally honoured as members of the Khoja estate (khojalar).

The tragedy of 1924 left the large family without its head, yet Usman Khoja’s sons (Malik, Kambar, Rajab) showed unity and courage and preserved the family through the hardest years of Soviet repressions and collectivization:

The maternal line brought into the family refined intellectual erudition and academic steadfastness.

All the qualities of the great ancestors — the creative spirit of Usman Khoja, the wise “middle path” of Iso Khoja and the “Light of Knowledge” of grandfather Ilmnur — were fully embodied in the eldest son, Rustamzhon Usmanov. A graduate of Moscow State University, a distinguished scientist in applied mathematics and mechanics and laureate of the State Prize of the Republic of Uzbekistan of the first degree, he has devoted his life to leading people out of ignorance towards the light of science. Symbolically, he dedicated the name of his scientific brand, IlmNur, directly to the memory of his beloved grandfather Ilmnur Mindiyarov, uniting the heritage of both branches under this name.

Today this great tree continues to grow and grow stronger through the children and grandchildren of Rustamzhon Usmanov:

The history of our dynasty proves it: wealth can be taken away and houses can be destroyed, but the genetic code of enlightenment, honour and knowledge laid down by great ancestors cannot be destroyed. It lives on in the future.

תולדות משפחתנו הן פצע שלא הגליד, שהותירו אחריהן שנות הדיכוי הקשות. זהו סיפור על האופן שבו התקופה הסטליניסטית חסרת הרחמים ריסקה גורלות אדם, ועל המחיר המופרז והנורא שנאלצו לשלם אמי, ילדיה וכל קרובינו.

הכול החל כאשר סבי מצד אמי, אילמנור מינדיארוב, נפל קורבן לדיכוי והוגלה ליישוב מיטן שבמחוז סמרקנד.

באותן שנים הפך אות הקלון „אויב העם“ ברגע אחד אדם מכובד למנודה, ושלל ממשפחתו זכויות והגנה. מאז שנפל קורבן לדיכוי החל ליקיריו גיהינום של ממש.

אמי נשאה על כתפיה את כל כובדה של אותה תקופה לא אנושית. אך המכה הכואבת ביותר עבורה הייתה האכזריות האנושית שנאלצו להיתקל בה במקום החדש. חלק מהילדים והמבוגרים המקומיים, מורעלים מתעמולה, מוקשחים מעוני, שפכו את זעמם על העקורים חסרי ההגנה.

הייתי אז קטן מאוד, ואני זוכר איך ילדי השכנים התגרו בנו וכינו אותנו „טטרים“ בדרך הגרועה והמשפילה ביותר. אמי — אנפיסה גילמנורובה — עמדה לידנו. היא שמעה הכול.

כל מילה רעה שהוטחה בילדיה הקטנים פצעה אותה היישר בלב. אבל היא לא יכלה לצעוק בתגובה, לא יכלה להגן עלינו בגלוי ביישוב זר ועוין. היא שתקה. את כל העלבון הצורב, את העוול ואת הפחד לעתידנו שמרה בתוכה בהכנעה, בלי לומר לאיש מילה, כדי לא להרבות את הצרה.

השתיקה הממושכת הזאת, שקרעה את הנפש, לא חלפה בלי להותיר סימן. היגון המודחק וחוסר ההגנה ערערו את בריאותה. בסופו של דבר גופה של אמא לא עמד בלחץ העצום הזה: היא חלתה במחלה קשה וחשוכת מרפא — מחלת ורלהוף (ארגמנת טרומבוציטופנית חיסונית). דמה, גופה, בכו ממש בדמעות שלא נבכו ובעוול שספגה במיטן.

למשפחתה, לילדיה, לעגו רק משום שהיו מתיישבים מיוחדים, והטראומה הזאת נשארה איתנו לעולם. אך גם כשדעכה מן המחלה, אמי לא נשברה. היא שמרה בתוכה על אנושיותה, על כבודה ועל אהבתה האין-סופית. היא הקריבה את בריאותה ואת חייה, וספגה את כל המכה בעצמה, כדי לשמור עלינו. טקסט זה הוא מחווה לזכרם של סבי אילמנור מינדיארוב, של אמי היקרה ושל כל קרובינו. אסור שסבלם יישכח. אנו זוכרים את כאבם, אנו משתחווים לפני מעשה הגבורה השקט והקדוש של אמא, והזיכרון הזה יישאר איתנו לעולם.

לכל משפחה שעברה את המלחמה הפטריוטית הגדולה יש זיכרון משלה. אך במשפחתנו הזיכרון הזה מיוחד — הוא ארוג מדמעות מרות של אובדן, מאומץ לב שאין לתארו ומחמלה אימהית גדולה, שהתבררה כחזקה מן המלחמה ומן השנאה בין העמים.

בשנות המלחמה הנוראות ספגה משפחתנו אבדה שאין לה תקנה. שלושה מאחיו של אבי נרצחו באכזריות בידי אנשי בנדרה. הדבר קרה בתקופה העקובה מדם והאכזרית ביותר של העימות — בשנים 1944–1945. עבור משפחתנו נותרה הטרגדיה הזאת פצע שאינו מגליד לכל החיים. אך באותו זמן ממש, על אותה אדמה אוקראינית חרוכת מלחמה, התרחש נס של ממש. אבי שרד. והוא שרד בזכות מי שאנו זוכרים עד היום ביראה ובדמעות של הכרת תודה — אישה אוקראינית פשוטה, שנקראה סבתא נאדיה (נדז׳דה).

אבי, אוסמנוב איסו (בנו של אוסמן, נכדו של איקרום), אוזבקי מלידה, נקלע אל לב לבה של אותה מלחמת פרטיזנים חסרת רחמים במערב אוקראינה. הוא נלחם בגבורה בקו החזית בשורות החזית האוקראינית ה-1 האגדית, בפיקודו של המרשל איוואן סטפנוביץ׳ קונייב. במהלך הקרבות הקשים ביותר של 1944–1945 נפצע איסו קשה ונידון למוות.

אך סבתא נאדיה האמיצה הסתירה אותו בקצה הכפר. היא החביאה את החייל האוזבקי הפצוע בבור סגור, שבו נהגו לאחסן תפוחי אדמה וצידה. הסיכון היה קטלני: אילו נודע לאנשי בנדרה או לכוחות העונשין שהיא מסתירה לוחם של הצבא האדום, היו מצפים לה ולכל משפחתה הוצאה להורג אכזרית ובלתי נמנעת.

מדי יום, תוך סיכון חייה, ירדה אל בור האדמה הקר הזה, חבשה את פצעיו של איסו הצעיר וסעדה אותו, והשקתה אותו בחלב עיזים חם — התרופה היחידה שהייתה בנמצא באותם ימים נוראים. אבי נזכר כיצד בכתה עליו לעתים קרובות ואמרה בשפתה: „הרי גם לי יש שלושה בנים… גם הם שם איפשהו, כמוך, אולי פצועים…“

בלבה האימהי לא הייתה חלוקה ל„שלנו“ ול„זרים“. בהצילה את בנה של אחרת, בן אוזבקי, התפללה נדז׳דה לאלוהים שמישהו יציל ויחוס באותה מידה גם על ילדיה שלה. לדאבון הלב, המלחמה נהגה ללא רחמים במשפחתה הדואבת: שניים מבניה נפלו בחזית, והשלישי שב, אך בריאותו התערערה והוא מת כמעט מיד לאחר המלחמה. אבי, אוסמנוב איסו, נעשה בעבורה אותו בן שהצליחה לחלץ מציפורני המוות.

בשהותו בבור הזה, ובימים הארוכים של שיחות עם מצילתו, אבי לא רק הקשיב לה — הוא ספג את דיבורה בכל לבו. אוזבקי מלידה, שידע רוסית על בוריה, הוא למד אוקראינית עד לשלמות. השפה הזאת נעשתה לו לא רק כלי לתקשורת, אלא שפת הולדתו השנייה.

עברו עשרות שנים. נדמה היה שהסיפור נותר בעבר, אך זכר מעשה הגבורה של אישה אוקראינית פשוטה ואומץ לבו של חייל סובייטי המשיכו לחיות במשפחתנו באוזבקיסטן. הצדק ניצח לאחר 59 שנים ארוכות.

בשנת 2004 הגיע באופן רשמי לעירנו נבואי השגריר המיוחד ובעל הסמכות המלאה של אוקראינה ברפובליקה של אוזבקיסטן. בשם הנשיא לאוניד קוצ׳מה הוענק לאבינו, הוותיק אוסמנוב איסו, בטקס חגיגי אות ממלכתי — מדליית היובל „60 שנה לשחרור אוקראינה מן הכובשים הפשיסטים“.

האות הרם הזה על חזהו של איסו אוסמנוב נעשה אנדרטה מקודשת לשניהם. במתכת של המדליה הזאת התמזגו לעד יחדיו גבורתו של חייל המרשל קונייב, חמלתה הגדולה של סבתא נאדיה והזיכרון הנצחי של בניה הגיבורים שנפלו. המדליה הזאת אישרה: האמת המשותפת שלהם והאנושיות שלהם גברו על השכחה.

ביום הענקת האות קרה דבר שהרעיש את כל הנציגות הדיפלומטית עד עמקי נשמתה. אבי, האוזבקי הקשיש אוסמנוב איסו, פנה אל השגריר לאחר כמעט 60 שנה באוקראינית צחה ומושלמת. הוא לא שכח אף מילה, אף אינטונציה. השפה הזאת נשארה עמו כמחווה מקודשת של זיכרון, כהכרת תודה נצחית לסבתא נאדיה, שהעניקה לו את חייו.

בארכיון המשפחתי שלנו שמור בקפידה תצלום מאותו יום זכור בנבואי. התמונה הזאת והמדליה עצמה הן האוצר הגדול ביותר שלנו. הן מוכיחות שגם בזמנים האפלים ביותר, האנושיות, הטוב והנאמנות גוברים על כל אכזריות. מדלייתו של חייל שנלחם תחת פיקודו של המרשל קונייב ומעשה הגבורה הגדול של סבתא נאדיה יישארו לעד בזיכרון משפחתנו.

על מוריי.

המנחים והיועצים המדעיים שלי בתחום מכניקת הנוזלים, הגזים והפלזמה הם המדענים בעלי השם העולמי ח״א רחמטולין ור״י ניגמטולין.

בהנחייתם השלמתי את עבודת הקנדידט (1987) ואת עבודת הדוקטור (2015). העבודה נעשתה בקתדרה לדינמיקה של גלים וגזים באוניברסיטת מוסקבה על שם מ״ו לומונוסוב. המחקר והחלק המדעי-היישומי נוהלו בקשר הדוק עם קומבינט הכרייה והמטלורגיה של נבואי (NMMC) באוזבקיסטן.

בהנחיית מדריכיי נוצר בסיס ייחודי בתחום המכניקה של תווכים רב-פאזיים. פותחו נוסחאות ושיטות נומריות המתארות כיצד מתנהגים נוזלים, גזים וחום בתוך גופי עפרה גאולוגיים נקבוביים.

המודלים היסודיים אפשרו חיזוי מדויק של דינמיקת התפשטות התמיסות. הדבר היווה בסיס לטכנולוגיה משולבת, יעילה במיוחד ובטוחה מבחינה סביבתית, להפקה ולעיבוד של אורניום, מתכות נדירות, מתכות אדמה נדירות ומתכות יקרות במתקני NMMC.

החישובים המתמטיים סייעו לתכנן תהליכים טכנולוגיים חדשים להפקת זהב מחומרי גלם מורכבים וקשים לעיבוד ומפסולת טכנוגנית.

נ.ב. אני מביע תודה מיוחדת להוריי — לאמי האהובה והיחידה במינה, אנפיסה גילמנורובה, ולאבי, איסו אוסמנוב — על תמיכתם האינסופית ועל אמונתם בי.

תודה מכל הלב לדודי פאניס מינדיארוב ולסבי היקר אילמנור מינדיארוב על עצותיהם החכמות, על דאגתם ועל הכתף האיתנה שתמיד הייתה לצדי.

ברצוני להביע הוקרה מיוחדת גם למוריי הנכבדים באוניברסיטה הממלכתית של סמרקנד — א.ש. שרפוב וח.ט. טורייב — על הידע שהעבירו לי, על סבלנותם ועל מקצועיותם הרבה, שהיו לי מצפן חשוב בדרכי.